1 פרק ראשון – ארבעה ראשי שנה

הרב נחמן כהנא

ד”ה ארבעה ראשי שנין הן ב עמוד א

הנושא – הופעת המלה ‘הן’ במשנה מטעמי סיגנון ולא משום מהות.

הקדמה – המשנה בבבא קמא ב,א מונה ארבעה סוגי נזיקין שמופיעים בתורה: ארבעה אבות נזיקין: השור והבור והמבעה וההבער לא הרי השור כהרי המבעה (שונים בדרך עשיית הנזק וממילא גם דיניהם שונים) ולא הרי המבעה כהרי השור (ואם החיוב של רק אחד מהם היה כתוב בתורה לא היינו לומדים ממנו את החיוב של השני) ולא זה וזה שיש בהן רוח חיים כהרי האש שאין בו רוח חיים (ואם החיובים של שור ומבעה היו כתובים לא יכולנו ללמוד מהם את החיוב של אש) ולא זה וזה שדרכן לילך ולהזיק כהרי הבור שאין דרכו לילך ולהזיק (ואם החיובים של שור מבעה ואש היו כתובים בתורה לא יכולנו ללמוד מהם את החיוב של בור) הצד השוה שבהן שדרכן להזיק ושמירתן עליך וכשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ.

בכל דוכתי תני הן – הקדמה. וקשה: למה פתח כאן התנא במספר ‘ארבעה’ במקום להתחיל מייד ‘באחד בניסן ר”ה למלכים ולרגלים…? וקושיא זו תקיפה בכל משנה או ברייתא שמתחילה במספר. וי”ל מספר בא להדגיש שהמספר הוא על דעת הכל ואין חולקים עליו. והתנא מחזק את דבריו בתוספת המלה ‘הן’ לאמור לא יותר ולא פחות.

כדאשכחן…אילנות הן – דוגמאות של ‘הן’ שבאה לחזק את המספר.

אבל בריש…משום…כראי זה – וקשה: למה בב”ק שם נאמר ‘ארבעה אבות נזיקין השור והבור והמבעה וההבער’ בלא המלה ‘הן’? י”ל התנא שם הניח שהלומד מכיר את ה’ארבעה אבות נזיקין’ משום שכתובים בתורה, ומטרתו אינה אלא ללמד שכל ‘אב נזק’ שונה מחבירו באופן העשייה כפי שעולה מהמשך המשנה ‘לא הרי…כהרי’. וגם במשנתנו אילולי המלה ‘הן’ היינו לומדים ‘ארבעה ראשי שנה באחד בניסן ר”ה למלכים ולרגלים, באחד באלול ר”ה למעשר בהמה וכו’ שזו דעת החכמים, אבל ר’ אלעזר ור”ש סוברים שיש רק שלשה ראשי שנה. וכדי שלא נבין כך את המשנה, כי למעשה גם ר”א ור”ש סוברים שיש ארבעה ראשי שנה, הוסיף התנא את המלה ‘הן’ – ‘ארבעה ראשי שנים הן’…

ותדע…סוף – והראיה: בברייתות שמובאות שם בדף ד,ב מופיעה המלה ‘הן’ בלא הפיסקה ‘לא הרי…כהרי’, משמע שהברייתות באות למנות את האבות נזיקין וכתבה ‘הן’.
סיכום – תנא שֶמונה פרטים מתוך מכלול נוהג להוסיף את המלה ‘הן’ במקום שייתכן הוה אמינא שיש מספר אחר של פרטים, אבל כשהוא מתכוון לפרטים שהתנא מניח שהם כבר ידועים ללומד ומטרת המשנה אינה אלא ללמד דבר מה בקשר לפרטים המלה ‘הן’ לא מופיעה.

ד”ה למלכים ב עמוד א

הנושא – דחיית פירוש רש”י לגבי הנימוק לתקנה לרשום תאריך בשטרות במשנתנו.

הקדמה – משנה בגיטין עט,ב: כתב (גט לפי התאריך של עליית מלכות שאינה המלכות המקומית, דבר שעלול לעורר קנאת המושלים המקומיים, כגון) לשום מלכות שאינה הוגנת (היינו רומא שתרבותם נלקחה מעמים אחרים ובשל כך הם בזויים בעיני העמים, ויש הוה אמינא שהמקומיים לא יקנאו אם ירשום בגט תאריך לפי מלכות בזוייה, או) לשום מלכות מדי לשום מלכות יון (מלכויות שעברו מן העולם ויש הוה אמינא שהמקומיים לא יקנאו במלכות שאיננה, ועל סמך גט כזה נישאה לאחר)…תצא מזה ומזה (הגט פסול. ובגמרא)…אמר עולא מפני מה תקינו מלכות בגיטין? משום שלום מלכות (שהמקומיים לא יאמרו שהיהודים אינם אזרחים נאמנים. ומקשים) ומשום שלום מלכות תצא והולד ממזר (הרי אין זו אלא תקנה ולא דין תורה?

ומתרצים) אין (כן שהרי)…אומר היה ר”מ כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין הולד ממזר.
פי’ בקונטרס…ואינו – הטעם שמאחרי התקנה במשנתנו לרשום תאריך אינו ‘שלום מלכות’…

דהכא…קמיירי – כי המשנה עוסקת בשטרי ממון ובתאריך לפי מלכי ישראל (כפי שיוכח בהמשך) שהרישום לא נעשה משום ‘שלום מלכות’ אלא להבטיח את כשרות השטר שלא יהיה ‘מוקדם’…

ודוקא גבי…פירוש לשטרות – הקדמה. ‘שלום מלכות’ הוא נימוק רק לענין גיטי נשים, כי השלטון מתייחס לכתיבת גט בתוך הקהילה היהודית הסגורה שלא בתאריך של המלך המקומי ביטוי לאי קבלת סמכות המלך, וקפידתם כה גדולה עד שכל תאריך שאינו לפי המקומי עלול לעורר את קנאתם. אף רישום שלכאורה אין בו כדי לפגוע בכבוד המלך המקומי, כגון רישום לפי ממלכה בזויה כרומא או מלכות שכבר עברה מן העולם כמו יון, ולכן חז”ל גזרו שכל רישום בגט שאינו לפי המקומי פוסל את הגט. וכאמור אין זה ענין לשטרי ממון שההתייחסות של השלטון היא פחות קפדנית, וקביעת תאריך היתה לפי מלך ישראל ולאו דוקא לפי המלך המקומי…

ובפ”ק (ובפרק קמא)…למלכי ישראל – ראיה שמשנתנו עוסקת במלכי ישראל מובאת בסוגיא שם, האומרת שבזמנם שלא היו עוד מלכי ישראל רשמו בשטרי ממון תאריך לפי מלכי יון אף שהם כבר עברו מן העולם, אבל בזמן שהיו מלכי ישראל כמו במשנה רושמים לפי מלכי ישראל…

וכן אמרינן…מתשרי מנינן – עוד ראיה שהרישא כאן עוסקת במלך ישראל. לפיכך יש לדחות את פירוש רש”י שהנימוק ברישא הוא ‘שלום מלכות’, כי כאמור אין זה ענין למלך ישראל.

וצריך לפרש…סוף – ואם תשאל: איך נאמר בעבודה זרה שם שבגולה מונים שטרי ממון לפי מלכי יון, הרי היתה קפידה מצד השלטון המקומי תמיד לרשום לפי המלך המקומי? י”ל השלטון הקפיד רק על מסמכים בעלי חשיבות מיוחדת, ובעיניהם גט אשה הוא כזה, והשמטת שמו של המלך היה נתפס כבגידה משא”כ שטרי ממון..

סיכום – א) רש”י: הנימוק שמאחרי התקנה לרשום לפי מלכי ישראל במשנה הוא ‘שלום מלכות’. תוס’: הנימוק הוא למנוע שטר מוקדם, כי רק בגיטין הנימוק לרשום לפי המלך המקומי הוא משום ‘שלום מלכות’.

ד”ה לשטרות דתנן שטרי חוב המוקדמים ב עמוד א

הנושא – דחיית פירוש רש”י לגבי הסיבה שהניעה את חז”ל לתקן חודש מוסכם למנין שנת המלך. הקדמה – א) כל נכסי לוה משועבדים למלוה עד גמר פרעון החוב. כשבא מלוה לגבות את החוב הוא גובה קודם את המטלטלין או קרקעות שברשות הלוה, ואם אין ללוה נכסים או מה שיש אינו מספיק לפרעון החוב רשאי המלוה לטרוף קרקע שהיו שייכות ללוה בעת קבלת ההלואה ואשר אח”כ ניתנו על ידי הלוה במתנה או שנמכרו כי הם משועבדים למלוה.

ב) בבבא מציעא יב,א מקשים:…אלא הא דתנן (בבא בתרא קסז,ב) ‘כותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו’ לכתחילה היכי כתבינהו (הרי) ניחוש שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי ואתי למטרף לקוחות שלא כדין (יש לחשוש שהסופר ירשום תאריך כתיבת השטר אבל ביצוע ההלואה יהיה אחר זמן, ובין זמן הכתיבה לזמן ההלואה ימכור הלוה קרקע שתהיה מחוץ לשיעבוד, ואם לא יהיו ללוה נכסים בני חורין ילך המלוה ויטרוף שלא כדין את הקרקע שנמכרה בין זמן הכתיבה לזמן ההלואה? ומתרץ) אמר רב אסי בשטרי הקנאה דהא שעביד נפשיה (המשנה עוסקת רק ב’שטר הקנאה’ היינו שטר שכתוב בו במפורש שהלוה משעבד את נכסיו מהיום אף שההלואה תתבצע רק אחר זמן. עוד תירוץ)…אביי אמר עדיו בחתומיו זכין לו ואפילו שטרי דלאו הקנאה (אין צורך להעמיד את המשנה ‘כותבין שטר ללוה בלא מלוה’ בשטר הקנאה כי הוא הדין בכל שטר מילוה כי העדים החתומים יוצרים שיעבוד לזכות המלוה על נכסי הלוה אפילו אם ביצוע ההלואה יתרחש רק בעתיד).

ג) ירושלמי ראש השנה א,א: בין כמאן דאמר מניסן מונין בין כמאן דאמר מתשרי מונין מה ביניהון (אם מונים למלך גוי מניסן או מתשרי?) אמר ר’ יונה שטרות יוצאות ביניהון (כגון) לָוה מִלוה באייר וכתב בה שנייה למלכות (ואח”כ) מכר מכירה במרחשון וכתב בה שנייה למלכות (בשטר מילוה כתב ‘אייר בשנה ב’ למלך’ ואח”כ הלווֹה מכר קרקע ובשטר מכר כתב ‘מרחשון בשנה ב’ למלך’) מאן דאמר מניסן מונין מִלוה קדמה (אם מונים למלך גוי מניסן ההלואה אירעה באייר ונכסי הלוה השתעבדו למלוה, ואח”כ כאשר מכר את הקרקע במרחשון קנה הלקוח קרקע משועבדת למלוה, אבל) מ”ד מתשרי מונין מכירה קדמה (אבל אם מונין מתשרי נמצא שמכירת הקרקע אירעה במרחשון וקדמה להלואה, כך שהלקוח קנה קרקע לא משועבדת למלוה ואין זכות למלוה לטרוף את הקרקע במקרה שלא יהיה ללוה כדי לפרוע את החוב).

פירש…וצריך…והשתא…שטר מספק – מרש”י עולה שהתקנה למנות שנת המלך מניסן באה להכשיר שטר שהיינו מטילים בו ספק שאולי התאריך שבו קדם למתן ההלואה והשטר ‘מוקדם’. תוס’ דוחים זאת, כי שטר בחזקת כשר כל עוד לא התגלה בו פגם משמעותי, כגון השטר נאבד או נראה בו סימן מחיקה, שאם מטילים בשטר כל ספק העולה על הדעת אין לדבר סוף. והראיה…

כדמוכח בריש…להכשיר מספק – כאן יש פגם בעדות השטר וההלכה מתאמצת ליישב את הפגם ולהכשיר את השטר…
וכן בגט…אחרוהו וכתבוהו – גם שם מוסבר ששטר עם תאריך שלא ייתכן שהשטר נכתב בו (בשבת או יום הכיפור), מכשירים את השטר בנימוק שהוא ‘שטר מאוחר’ שנכתב קודם למעשה…

ומיהו יכול…מכשיר מספק…קודם לכסליו – רש”י היה יכול לינצל מהקושי בפירושו שפוסל שטר מספק ולהציע דוגמה שבי”ד מכשיר שטר שלפי הדין פסול, כגון שרשום בשטר ‘תמוז בשנה ג למלך’, ועדים מעידים שקיבל הלואה בניסן בשנה ג’ למלך, ובמציאות המלך עלה לשלטון קודם תמוז והשטר מוקדם. ובלא התקנה של ‘ניסן’ ביה”ד היה עלול להכשיר את השטר באמרם שהמלך עלה בין תמוז לכסלו והשטר מאוחר – נמצא שהכשירו שטר שבמציאות פסול…

ומיהו עיקר…ועוד דא”כ…שנת המלך – אולם הקושי הגדול בפירוש רש”י אינו שבי”ד עלול לפסול שטר רק מספק אלא בהנחתו שכל הציבור, כולל כל הסופרים העוסקים מידי יום בכתיבת שטרות, עלולים לשכוח מתי עלה המלך לשלטון. וזה תמוה הן מצד הסברה – כי אין זה מציאותי, והן מצד מה שנאמר בגמרא כאן – שמשמע שהתקנה התקבלה כדי להסדיר ענין שטרי חוב, ואם החשש הוא שהכל עלולים לשכוח מתי המלך עלה לשלטון הבעיה נוגעת לכל השטרות ולא רק לשטרי חוב…

ועוד דכי האי…בשטרי הקנאה – הקדמות א-ב. עוד ראיה נגד פירוש רש”י שחז”ל תיקנו תאריך מוסכם לשנת המלך שלא יהיה שטר מוקדם: כי לפי אביי אפילו אם מעשה ההלואה התרחש אחר התאריך שבשטר אין זה שטר ‘מוקדם’, כי העדים החתומים בו יוצרים שיעבוד של נכסי הלוה מהתאריך שכתוב בשטר כאשר תתבצע ההלואה. וגם לרב אסי שחולק על אביי אין חשש לשטר מוקדם, כי לדעתו אסור לסופר לכתוב שטר עד שיראה את ביצוע ההלואה, או שכותב ‘שטר הקנאה’ שבו הלוה משעבד את נכסיו מהיום לכשתתבצע ההלואה?

ונראה דנפקא…אבל עכשיו…שנה אחרת – אלא שלא כרש”י שחשש שכל הציבור עלול לשכוח יום עליית המלך, חז”ל תיקנו תאריך מוסכם בניסן לשנת המלך מהחשש שסופר זה שבפנינו עלול לטעות ביום אחד, כלהלן: כגון שעלה לשלטון ב-א’ בניסן וכשהגיע כ”ט באדר בשנה הבאה הסתיימה שנתו הראשונה, ולמחרת ב-א’ בניסן חלה שנתו השניה. ויש לחשוש שהסופר יטעה ביום אחד (דבר אנושי) ויחשוב שאשתקד עלה לשלטון ב-ב’ בניסן, כך שהיום א’ בניסן הוא עדיין בתוך שנתו הראשונה ובו ביום קיבל הלואה, ונמצא שהקדים שיעבוד נכסיו בשנה שלימה. לפיכך חז”ל קבעו א’ בניסן כיום מוסכם לשנת המלך ומעתה כל סופר יודע שב-א’ בניסן מתחלפת שנת המלך…

וא”ת אכתי…שנה שלימה – יש מקום לטעון שגם אם החשש היה לטעות ביום אחד לא תועיל התקנה לקבוע יום לשנת המלך, כי ייתכן שגם אחר התקנה יעלה מלך לשלטון ב-כ”ט באדר ולמחרת ב-א’ בניסן תחול שנתו השניה. וכשיגיע כ”ט באדר בשנתו השניה עלול הסופר לטעות ביום אחד ויחשוב שאשתקד עלה לשלטון ב-א’ בניסן וירשום עתה כ”ט באדר בשנה א’ למלך? אבל…

לאו פירכא היא…לא טעי – אין חשש לזה, כי אשתקד כאשר התחלף היום מ-כ”ט באדר ל-א’ בניסן הכל ידעו ששנת המלך עלתה לשתים, ומאז במשך כל השנה כתב הסופר ‘בשנה ב’ למלך’.

ויש שיטה…מכירה קדמאה – הקדמה ג. שם מובא נפקא מינה בין אם מונים למלך גוי בחוץ לארץ מניסן או מתשרי. וקשה: למה בסוגייתנו בבבלי על הקושיא ‘למלכים למאי הלכתא’ לא תירצו כמו בירושלמי ‘שטרות יוצאות ביניהון – לוה מִלְוה באייר וכתב בה שנייה למלכות מכר מכירה במרחשון וכתב בה שנייה למלכות’, ותירצו ‘לשטרות דתנן שטרי חוב המוקדמין פסולין והמאוחרין כשרין’, שפירושו כלעיל שהיה חשש שהסופר יטעה ביום אחד, ואם יעלה לשלטון ב-א’ בניסן וכשהגיע כ”ט באדר הבא הסתיימה שנתו הראשונה, והסופר יטעה ביום ויחשוב שעלה לשלטון ב-ב’ בניסן? תשובה:

ומילתא אחריתי…סוף – יש הבדל בין המטרות של הסוגיות: בבבלי הסוגיא חוקרת למה תיקנו תאריך מוסכם למלך ישראל והסבירה שהסיבה לתקנה היתה החשש שהסופר יטעה ביום אחד, אבל בירושלמי הסוגיא חיפשה נפקא מינה בין השיטות אם למלך גוי בחו”ל מונים מניסן או מתשרי.

סיכום – א) חז”ל תיקנו תאריך קבוע למנין שנת מלך ישראל מפני שטרי ממון: לדעת רש”י בשל החשש שמא כל הסופרים וגם כלל הציבור עלולים לשכוח מתי עלה המלך לשלטון; לדעת תוס’ בשל החשש שסופר זה שבפנינו עלול לטעות ביום אחד במקרה שהתחיל למלוך ב-א’ בניסן (לדוגמה) וכשהגיע כ”ט באדר הסתיימה שנתו הראשונה ולמחרת ב-א’ בניסן התחילה שנתו השניה. והסופר עלול לטעות ביום ויחשוב שעלה לשלטון ב-ב’ בניסן, כך ש-א’ בניסן הוא עדיין בשנתו הראשונה, ויקדים חלות השעבוד בשנה.

ב) אין לפסול שטר מספק.

ד”ה שטרי חוב המוקדמין פסולין ב עמוד א

הנושא – דחיית פירוש רש”י לגבי תקפו של שטר מוקדם.

בשלהי…מבני חרי גבי – רש”י אומר כאן ששטר מוקדם פסול לגבות בו משועבדים, משמע שהשטר פסול לגבות בו משועבדים אבל תקף לגבות בו בני חורין (יש להעיר שרש”י אומר זאת בסוגייתנו, אבל תוס’ לומדים זאת ממה שאומר רש”י בבבא מציעא עב,א. משמע שבגירסת רש”י בסוגייתנו שהיתה בפני תוס’ דבר זה לא היה).

ולא יתכן…סוף – תוס’ דוחים זאת ואומרים ששטר מוקדם פסול גם לגבות בו בני חורין, וההלואה מקבלת דין כמילוה בפה שכח הגבייה שלה חלש מכח גבייה של מילוה בשטר.

סיכום – שטר מוקדם: לדעת רש”י פסול לגבות בו משועבדים אבל כשר לגבות בו בני חורין; לדעת תוס’ הוא פסול גם מלגבות מבני חורין.

ד”ה אבל בתחלת שנה לא ב עמוד ב

הנושא – קל וחומר ששולל את ההוה אמינא.

וא”ת…לה בתחלתה – וקשה: בדף י,א מוכיחה הגמרא בק”ו שיום בתחילת שנה קובע יותר מיום בסופה, בניגוד להוה אמינא כאן שיום בסוף השנה קובע יותר: ומה נדה שאין תחילת היום עולה לה בסופה (ביום האחרון של שבעת ימי נדתה ראתה קצת דם בבוקר, מקצת זה של היום לא נחשב כיום שלם ועליה להמתין עד צאת הכוכבים לטבול) סוף היום עולה לה בתחלתה (ביום שנעשתה נדה ראתה דם לראשונה סמוך לשקיעת החמה, מקצת זה של היום נחשב כיום שלם וסופרת [מדין תורה] עוד ששה ימים וטובלת – מכאן שהעיקרון ‘מקצת ככולו’ פועל בתחילת תקופה יותר מבסופה, א”כ) שנה שיום אחד עולה לה בסופה (בשנים הקצובות לענין מסויים יום אחד בסוף השנה עולה לשנה שלימה) אינו דין שיום אחד עולה בתחלתה (ק”ו שיום אחד בתחילת השנה עולה לשנה שלימה)?

לאו פירכא…סוף – מה שההוה אמינא קורא כאן ‘סוף שנה’ ו’תחילת שנה’ שונה מ’סוף שנה’ ו’תחילת שנה’ בסוגיא בדף י,א: כאן מלך שעלה לשלטון ב’סוף שנה’ הוא חודש אדר, מקביל לראייה ראשונה של נדה בסוף היום שעולה ליום שלם, ו’תחילת שנה’ מתכוון למלך שעלה מכבר לשלטון וכעת נכנס לניסן, ומקביל לראייה בתחילת היום השביעי של נדה שלא נחשבת כיום שלם. והתוספתא באה לשלול מחשבה זו, ואומרת שאפילו יום אחד בניסן עולה לשנה אף למי שכבר מָלך ונכנס לניסן.

סיכום – בהוה אמינא ‘סוף שנה’ מתכוון למלך שעלה לשלטון באדר שמקביל לראייה ראשונה של נדה בסוף היום שעולה ליום שלם, ו’תחילת שנה’ מתכוונת למלך ששלטונו נכנס לניסן והמלך מת, שמקביל לראייה בתחילת היום השביעי של נדה שלא נחשבת כיום שלם.

ד”ה דאימנו עליה מאדר ומלך בן מלך ב עמוד ב

הנושא – למה בעל הסוגיא העמיד את הברייתא בעמוד ב’ במלך בן מלך.

הקדמה – א) בעמוד א’ מצוטטת ברייתא: ‘תנו רבנן…ואם לא עמד אלא באחד בניסן אין מונין לו שנה עד שיגיע ניסן אחר’, והגמרא מסבירה שזה בא ללמד שהתמנה באדר לכהן כמלך הבא אבל בפועל התחיל לשלוט בניסן, שנתו הראשונה מתחילה מניסן ולא מאדר. וכאן בעמוד ב’ מצוטטת עוד ברייתא: ‘ת”ר מת באדר ועמד אחר תחתיו בניסן מונין ראשונה לראשון ושניה לשני’, ללמד שמלך שנפטר באדר ובנו התמנה באדר להיות המלך הבא ובפועל התחיל לשלוט רק בניסן שנתו הראשונה מתחילה בניסן ולא באדר.

ב) ברייתא בבבא בתרא קסה,ב: תנו רבנן אמר כסף אין פחות מדינר כסף (כתב בשטר ‘פלוני הילוה כסף לאלמוני’ המשמעות היא לפחות דינר אחד של המתכת כסף. כתב) כסף דינרין (או) ודינרין כסף אין פחות משני דינרין כסף (כתב) כסף בדינרין אין פחות מבשני דינרין דהב כסף (המשמעות של האות בי”ת ‘כסף בדינרים’ היא מטבעות של המתכת כסף בשווי של שני דינרי זהב)…תנו רבנן (ברייתא אחרת) דהב אין פחות מדינר דהב (דינר אחד של המתכת זהב. כתב) דהב דינרין ודינרין דהב אין פחות משני דינרין דהב (שני דינרים של המתכת זהב. כתב) דהב בדינרין אין פחות מבשני דינרין כסף דהב (המשמעות של האות בי”ת ‘זהב בדינרים’ היא מטבעות של זהב בשווי שני דינרי כסף. ומקשים על הברייתא השניה)…’זהב בדינרין אין פחות מבשני דינרין כסף זהב’ (מנין שהמשמעות היא למטבעות של זהב בשווי של שני דינרי כסף) ואימא דהבא פריכא בתרי דינרי דהבא קאמר (אולי המשמעות היא לשתי חתיכות זהב [גרוטאות] בשווי שני דינרי זהב, והמלוה יזכה ליותר מאשר מטבעות של זהב בשווי שני דינרי כסף?) אמר אביי יד בעל השטר על התחתונה (המלוה בא להוציא כסף מהלוה ועליו להוכיח שהסכום הוא יותר ממה שמשתמע מתוך השטר, ובהיעדר סכום מפורש המשמעות הפחותה ביותר היא מטבעות של זהב בשווי שני דינרי כסף. ומקשים) רישא (הברייתא הראשונה בסוגיא ‘כסף בדינרין אין פחות מבשני דינרין זהב כסף’) אמאי אימא כספא נסכא בתרי דינרי כספא קאמר (אם כדבריך שעל המלוה להוכיח שהילוה יותר ממה שמשתמע מהשטר, למה ברישא ‘כסף בדינרין אין פחות משני דינרין זהב כסף’ המשמעות היא מטבעות של כסף שווים שני דינרי זהב, מן הראוי היה להוריד את הסכום ולפרש ‘כסף בדינרין’ שתי חתיכות כסף השוות שני דינרי כסף?) א”ר אשי רישא דכתב דינרי סיפא דכתב דינרין (יש לתקן את גירסת הברייתא הראשונה [הרישא] ובמקום ‘כסף בדינרין אין פחות מבשני דינרין זהב כסף’ יש לגרוס ‘כסף דינרי’ היינו בשטר כתוב ‘כסף דינרי’, והמשמעות של ‘דינרי’ היא זהב ומשמע שהילוה לו מטבעות של כסף השווים לשני דינרים של זהב. ובברייתא השניה גורסים ‘זהב בדינרין אין פחות מבשני דינרין כסף זהב’, והמשמעות של ‘דינרין’ היא כסף היינו מטבעות של זהב בשווי של שני דינרים של כסף).

אע”ג…סגי ליה בהכי – הקדמה א. בעל הסוגיא העמיד את הברייתא בעמוד א’ בהדיוט שבאדר התמנה להיות המלך הבא והתחיל לשלוט בפועל בניסן, והברייתא מלמדת שמונים שנתו הראשונה החל מניסן ולא מאדר. ובעל הסוגיא העמיד את הברייתא בעמוד ב’ בבן מלך שבאדר התמנה להיות המלך הבא והתחיל לשלוט בפועל בניסן, והברייתא מלמדת שמונים שנתו הראשונה מניסן ולא מאדר. וקשה: למה בברייתא השניה הוסיף בעל הסוגיא גורם שלא היה בברייתא הראשונה – מלך בן מלך, הרי מאחר שהן ברייתות שונות ניתן להעמיד את שתיהן באותו חידוש – בהדיוט שבאדר התמנה להיות מלך ועלה לשלטון בניסן? תשובה:

דמההוא דלעיל…הדדי מתניין – למרות שבעל הסוגיא התחיל כל ציטטה במלים ‘תנו רבנן’ והמשמעות היא שהן ברייתות שונות וניתן להעמיד את שתיהן באותה מקרה – הדיוט שבאדר התמנה למלך ועלה לשלטון בניסן, למעשה הן ברייתא אחת כאשר הקטע בעמוד א’ הוא הרישא ובעמוד ב’ הסיפא, ולא ניתן להעמיד שני חלקים של ברייתא אחת באותו מקרה ובאותו לימוד, והחידוש ברישא, שהדיוט שהתמנה למלך באדר ועלה לשלטון בניסן שנתו הראשונה מתחילה בניסן לא יחזור בסיפא, ולכן בעל הסוגיא העמיד את הסיפא בשינוי – מלך בן מלך…

ואפילו לא מתניין…סוף – הקדמה ב. יתרה מזו, הגמרא מתייחסת לשתי ברייתות שונות בלשון ‘רישא’ ו’סיפא’ אם הן עוסקות באותו ענין אף שאינן אותה ברייתא, אם הן מופיעות קרובות זו לזו, כגון המובא בהקדמה ב’ שהמקשה קורא לברייתא בתחילת הסוגיא ‘רישא’ ומקשה ממנה על ברייתא אחרת ‘דהב בדינרין אין פחות מבשני דינרין כסף דהב’ אף שהן ברייתות שונות.

סיכום – א) שני הקטעים בסוגייתנו הם ברייתא אחת אף שבעל הסוגיא מתחיל את הדיון בכל אחד במלים ‘תנו רבנן’.
ב) בעל הסוגיא מכנה ברייתא בשם ‘רישא’ לעומת ברייתא אחרת אם הן מופיעות קרובות זו לזו אף שאינן ברייתא אחת.

ד”ה בחדש זיו הוא החדש השני ב עמוד ב

הנושא – מקור שמכנה חודש ניסן בשם ‘זיו’.

הקדמה – שתי דיעות בדף יא,א לגבי החודש שבו נולדו האבות: רבי אליעזר אומר מנין שבתשרי נולדו אבות שנאמר (מלכים א’ ח,ב) ‘ויקהלו אל המלך שלמה כל איש ישראל בירח האיתנים בחג (סוכות)‘ – ירח שנולדו בו איתני עולם (האבות)…רבי יהושע אומר מנין שבניסן נולדו אבות שנאמר (שם ו,א) ‘ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים בשנה הרביעית בחדש זיו – בירח שנולדו בו זיותני (אור) עולם.

משמע…זיותני עולם – הקדמה. קשה על רבי יהושע: הפסוק אומר ‘בחודש זיו הוא החדש השני’ היינו חודש אייר השני אחר ניסן, ורבי יהושע לומד מכאן שאייר שנקרא ‘זיו’, אלא האבות אף שנולדו בניסן נקראו ‘זיותני העולם’ על שם חודש אייר כי אז מלאו להם ל’ יום ונחשבו ‘בני קיימא’…

א”נ זימנין…סוף – לפעמים תקופת ניסן (תחילת האביב שנקבעת על פי מיקום השמש ביחס לקו המשווה ובהתחשב עם בישול הפירות) מתאחרת וחלה בחודש אייר – חודש ‘זיו’, וכשזה קורה מכנים תקופת ניסן ‘זיו’ על שם חודש אייר שהתקופה חלה בה.

ד”ה מקיש מלכות שלמה ליציאת מצרים ב עמוד ב

הנושא – אפשרות להוכיח שניסן הוא החודש המוסכם למנין מלך מפשטות הפסוק ולא מהיקש מלכות שלמה ליציאת מצרים.

מפשטיה דקרא לא מצי למילף – וקשה: כדי להוכיח ששלמה עלה לשלטון בניסן למה נזקק רבי יוחנן להיקש של מלכות שלמה ליציאת מצרים, הרי זה ברור מהמלים ‘בחדש זיו הוא החדש השני למלך שלמה על ישראל’ שחדשו הראשון היה ניסן? תשובה…

משום…חדש זיו – רבי יוחנן סבר שהיה מקום לטעון שמונים מאדר והשני לו הוא ניסן, והפסוק מכנה ניסן בשם ‘זיו’ משום שנולדו בו האבות, וכדי לשלול זאת אמר שבעל הפסוק (ירמיהו כתב ספר מלכים; בבא בתרא טו,א) הקיש בכוונה מלכות שלמה ליצאת מצרים ללמד שהקדמונים (אולי שמואל הנביא ובית דינו) תיקנו למנות למלך מניסן…

ואפי’ אי…סוף – וגם אם רבי יוחנן לא העלה על דעתו שתיתכן שהפסוק יכנה ניסן בשם ‘זיו’, הוא עדיין סבר שאין ראיה מפשטות הפסוק שמונים מניסן. כי ניתן לומר שמונים מחודש אחר, או שטרם תיקנו חודש מוסכם לשנת המלך, ומה שנאמר בפסוק שאייר הוא ‘החדש השני למלך שלמה’ זה משום ששלמה עלה לשלטון בניסן ואייר היה חדשו השני. לפיכך רבי יוחנן נזקק להיקש של מלכות שלמה ליציאת מצרים ללמד שהפסוק מתכוון שכבר אז היה חודש מוסכם לשנת המלך והוא חודש ניסן כשם שמונים ליציאת מצרים מניסן.

ד”ה מה יציאת מצרים מניסן ב עמוד ב

הנושא – השלמה לראיה של רבי יוחנן.

ומאי…סוף – אפילו אחר שהוכחנו שראש השנה למנין יציאת מצרים אינו תשרי אלא ניסן ואפילו עם ההיקש של מלכות שלמה ליציאת מצרים אין ראיה למנין שנת המלך, כי יש מקום לטעון שאכן לומדים מ’ויעל אהרן’ שראש השנה למנין יציאת מצרים אינו תשרי אלא ניסן אבל מי אומר ראש חודש ניסן, כי ייתכן שמונים מיום היציאה ב-ט”ו בניסן, וזה משליך גם על תאריך מנין שנת המלך שגם זה ב-ט”ו בניסן. מכאן שהראיה של רבי יוחנן שמונין למלך מר”ח ניסן אינה מושלמת עד שנצרף לדבריו מה שמובא בדף ג,א ‘ויהי בחדש הראשון (ניסן) בשנה השנית באחד לחדש (ר”ח) הוקם המשכן…מדקאי בניסן וקרי לה שנה שנית וקאי באייר וקרי לה שנה שניה מכלל שר”ה לאו אייר הוא’ שהיום הקובע בניסן הוא ראש חודש דוקא.

ד”ה בחדש החמישי ב עמוד ב

הנושא – מנין שהפסוק בענין מות אהרן מדבר בחודש אב.

על כרחך…סוף – וקשה: הראיה משני הפסוקים הללו שחודש אב וחודש שבט שאחריו הם באותה שנה מקובלת אם אכן הפסוק של מות אהרן עוסקת בחודש אב, אבל בפסוק לא נאמר ‘אב’ אלא ‘בחדש החמישי’? וי”ל מאחר שהפסוק נוקט במספר ‘חמישי’ ואת ניסן התורה קוראת ‘ראשון’ ניתן להסיק שכל מקום שנאמר מספר לגבי חדשים הכוונה היא החל מניסן.

ד”ה וישמע הכנעני וישמע הכנעני מלך ערד ג עמוד א

הקדמה – א) רש”י בבמדבר כא,א: יושב הנגב, זה עמלק שנאמר (שם יג,כט) ‘עמלק יושב בארץ הנגב’ ושנה את לשונו לדבר בלשון כנען כדי שיהיו ישראל מתפללים להקב”ה לתת כנענים בידם והם אינם כנענים (והתפילות לא תפעלנה נגדם) ראו ישראל לבושיהם כלבושי עמלקים ולשונם לשון כנען אמרו נתפלל סתם שנאמר ‘אם נתון תתן את העם הזה בידי’ (שם כא,ב: ‘וידר ישראל נדר לה’ ויאמר אם נתן תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם’).

ב) פרשת חוקת (מדבר כ,כט): ‘ויראו כל העדה כי גוע אהרן ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל’; ושם כא,ט: ‘וישמע הכנעני מלך ערד ישב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים וילחם בישראל וישב ממנו שבי’. רש”י מפרש ‘וישמע הכנעני’: כאן למדך שמיתת אהרן היא השמועה שנסתלקו ענני הכבוד וכסבור שנתנה רשות להלחם בישראל וגו’. ובפרשת מסעי (שם לג,מ) נאמר: ‘וישמע הכנעני מלך ערד והוא ישב בנגב בארץ כנען בבא בני ישראל’.

במדרש…כמלך ערד – הקדמה א. קשה: הפסוק הזה לא מתכוון לסיחון שהיה כנעני אלא לעמלק ששינו את הופעתם החיצוני להיראות ככנעניים כדי להינצל מתפילות ישראל, וכן מובא בפיוט של שבת ‘זכור’? תשובה…

אבל מ”מ…לבא כדמותו – עמלק בחר להידמות לכנענים שמוכיח שהכנענים היו אז כח צבאי, וזה היה רק בזמן שסיחון היה בחיים.

נראה…האתרים – הקדמה ב. והדרשה ‘מה שמועה שמע? שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד וכו’, נאמרה על הפיסקה ‘וישמע הכנעני מלך ערד’ שבפרשת מסעי (במדבר לג,מ): ‘וישמע הכנעני מלך ערד והוא ישב בנגב בארץ כנען וגו’, ולא על הפיסקה ‘וישמע הכנעני’ שבחקת (שם כ,כט) ‘וישמע הכנעני מלך ערד ישב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים וגו’, כי בפסוק בחקת נאמר במפורש שהשמועה ששמעו היתה ש’ישראל בא דרך האתרים’, ואין הכוונה שם לשמועה על מיתת אהרן, משא”כ בפסוק במסעי ‘וישמע הכנעני מלך ערד והוא ישב בנגב בארץ כנען וגו’ שלא נאמר שם מה היתה השמועה וניתן לדרוש ששמעו על מיתת אהרן והסתלקות ענני הכבוד.

ורש”י…סוף – אבל רש”י לא דייק בדבר ועל הפסוק בחקת ‘וישמע הכנעני’ מפרש: כאן למדך שמיתת אהרן היא השמועה שנסתלקו ענני הכבוד וכסבור שנתנה רשות להלחם בישראל’, למרות שנאמר שם במפורש שהשמועה ששמעו היתה ש’ישראל בא דרך האתרים’.

ד”ה אלא וייראו כדר”ל ג עמוד א

הנושא – ‘כאשר’ כפירוש חמישי למלה ‘כי’.

כלומר…בארבע לשונות – רבי אבהו מסביר שהמדרש ‘…והיינו דכתיב ויראו כל העדה כי גוע אהרן’ התאפשרה משום שנוסף על שלשת הפירושים של ‘כי’ – אי (אם), דלמא (אולי), אלא (סותר מה שבא לפניו) – יש פירוש רביעי ‘דהא’ (הנמקה) לאמור, כיון שמת אהרן נתסלקו ענני הכבוד וכתוצאה מכך נחשף המחנה. ואין פירוש חמישי שיכול היה לבסס את הדרשה, וקשה…

מיהו קשיא…מת גבורם – המלה ‘כאשר’ אינה אחד הפירושים של ‘כי’ וניתן לבסס את הדרשה גם עליה – ‘ויראה כל העדה כי (כאשר) גוע אהרן? תשובה…

ושמא…כמו בהני – רבי אבהו סבר שניתן לדחוק כמעט כל פירוש אל המלים ‘כי גוע’, אבל פרט למלה ‘דהא’ (הנמקה) כולם יהיו דחוקים.

והא דמפרשינן…לשון…הוא חובה – וקשה: יש פירוש חמישי למלה ‘כי’ – ‘כאשר’ במובן של זמן, כגון כאשר בא סוס פרעה וכו’? י”ל ‘כאשר’ שם אינה מלה של זמן אלא ‘אי’ (אם), ובהרבה מקומות הרעיון של ‘אם’ ו’כאשר’ חופפים, כגון: ‘ואם יהיה היובל’ שאין פירושו אם תבוא שנת היובל כי היובל בודאי תגיעה אלא פירושו כאשר תגיעה.

ומה שפי’ כאן…סוף – רש”י אומר כאן שהמושג ‘כאשר’ מתבטא תמיד בתורה במלה ‘אם’, ואין זה מדוייק.

ד”ה וקאי באייר וקרי ליה שנה השנית ג עמוד א

הנושא – הבהרת הענין.

ואין לומר…ר”ה אייר – שני הפסוקים ‘ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן’ ו-‘ויהי בשנה השנית בחדש השני (בעשרים לחדש) נעלה הענן מעל משכן העדות’, שמהם הוכחנו שמונים מר”ח ניסן עוסקים במשכן, וקשה: מה הראיה מכאן שמונים מיציאת מצרים, הרי ניתן לומר שלגבי המשכן מונים מניסן אבל ליציאת מצרים מונים מאייר וכן לשנת המלך, וא”כ החודש השני של שלמה היה סיון ולא אייר? תשובה…

דאמר שנה…ושנת כ’ – בשני הפסוקים מופיעה המלה ‘שנת’ שהיא מלת מפתח לגזירה שוה, כמו המלה ‘שנת’ לגבי שנת ארבעים (ב,ב), ללמד שהמנין נעשה מיציאת מצרים ולא מאירוע אחר.

ומיהו…סוף – רב פפא (ב,ב) היה יכול להוכיח שמונים יציאת מצרים מניסן מהפסוק (במדבר א,א) ‘וידבר ה’ אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמר’, ולא היה זקוק לגזירה שוה ‘שנת-שנת’.

סיכום – א) אין לומר שלגבי הקמת המשכן מונים מניסן אבל ליציאת מצרים (ולמלכות) מונים מאייר לאור הגזירה שוה ‘שנת-שנת’ בפסוקים.

ב) רב פפא היה יכול להוכיח שמונים יציאת מצרים מניסן מהפסוק (במדבר א,א) ‘וידבר ה’ אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמר’ במקום הגז”ש ‘שנת-שנת’.

ד”ה שני בשבת לא אשכחן ג עמוד א

הנושא – מקור בתורה שמזכיר יום בשבוע.

והא…סוף – לא ייתכן שמדובר ביום שני אחר שבת כמו שקיים היום, שכן הקב”ה תלה את המאורות רק ביום ‘רביעי’ ורק מאז ניתן לדבר על ימים של עשרים וארבע שעות, אלא ‘יום שני’ בתורה שם נמדד על פי קנה מידה שלא ידוע לנו.

ד”ה תניא כוותיה דר’ יוחנן ג עמוד א

הנושא – הצורך שיש לרבי אלעזר גם בברייתא זו.

לאו לאפוקי דר’ אלעזר – רבי אלעזר הסביר למעלה שאין לומר שמונים למלך מתמוז, אב או אדר לאור הפסוק בדברי הימים: ‘ויחל לבנות בחדש השני בשני בשנת ארבע למלכותו’ – מאי ‘שני’ לאו שני לירח שמונין בו למלכותו. ולכאורה היה מקום לדייק מ’תניא כוותיה דר’ יוחנן’ שהברייתא לא היתה נחוצה לרבי אלעזר כלל כי די בפסוק מדברי הימים להוכיח שמונים למלך מחודש ניסן. ואולם אין זה נכון…

דהא מייתי…סוף – כי גם רבי אלעזר זקוק לפסוקים של הברייתא, כי מהפסוק בדברי הימים של רבי אלעזר ניתן להוכיח שמנו לשלמה המחודש ניסן אבל ייתכן שזה היה כך משום שהוא עלה לשלטון בחודש ניסן, אבל אין בפסוק ראיה שכך נהגו גם במלכי ישראל שלא עלו לשלטון בניסן, וזאת לומדים דוקא בגזירה שוה שבין מלכות שלמה ליציאת מצרים.

ד”ה מכלל דניסן לאו ראש השנה ג עמוד א

אע”פ שיש כמה חדשים בין ניסן לתשרי שיש לומר שהם ראש השנה מ”מ הואיל דאפיקתיה מניסן אוקמיה אתשרי דאשכחן דהוה ראש השנה לכמה דברים לשמיטין וליובלות )ג(:

ד”ה למנינא אחרינא ג עמוד ב

הנושא – הוכחת הירושלמי שלא מונים למלכי אומות העולם מניסן.

הקדמה – בירושלמי (כאן) רבי חנינה אומר שמונים גם למלכי אומות העולם מניסן, והסוגיא מניחה שרבי חנינה אומר כך משום שהוא סובר כרבי יהושע שהעולם נברא בניסן ומן הסתם כל המניינים של האומות נעשה מניסן, ולפי זה הפסוק (בראשית ז,יא) ‘בשנת שש מאות שנה לחיי נח בחדש השני בשבעה עשר יום לחדש ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום רבה וארבת השמים נפתחו’ מתכוון לאייר. ורבי יצחק מקשה על רבי חנינה: הכתיב (בראשית ח,יג) ‘ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחדש (חרבו המים מעל הארץ וגו’) ותני עלה (בראשית רבה פרשה ל”ב) ‘שנת המבול אינו עולה מן המנין’? (כתוב [ז,ו] ‘ונח בן שש מאות שנה והמבול היה מים על הארץ’ – מלאו לנח 600 שנה כשהתחיל המבול והמבול המשיך כל השנה ה601 – לחייו, ולזאת התכוון המדרש ‘שנת במבול אינו עולה מן המנין’ – שנח חיי 600 שנה עד שהתחיל המבול. לפי זה אם אומרים שכל המניינים של האומות מניסן יש קושי בפסוק ‘ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחדש חרבו המים מעל הארץ’, כי כעבור שנה שלימה של המבול הפסוק היה צריך לומר ‘ויהי בשתים ושש מאות שנה בראשון [ניסן] באחד לחדש חרבו המים מעל הארץ’, כי השנה לגבי נח התחלפה בראש חודש ניסן וכאשר המים חרבו הוא היה כבר בשנה ה602- של חייו? ומתרצים) תיפתר כר’ אלעזר דר’ אלעזר אומר בתשרי נברא העולם (רבי חנינה סובר כרבי אלעזר שהעולם נברא בתשרי וכל המניינים נעשים מתשרי, פרט למנין של מלכי אומות העולם כי אחר שהפסוק מגלה שמונים למלכי ישראל מניסן חז”ל לא הבחינו בין מלך למלך וגם למלכי אומות העולם מונים מניסן. ולפי זה יש להסביר את ענין שנות חיי נח כלהלן: הפסוק ‘בשנת שש מאות שנה לחיי נח בחדש השני בשבעה עשר יום לחדש וגו’ פירושו בתשרי מלאו לנח 600 שנה ובחודש הבא בחשון התחיל המבול, וכעת הפסוק ”ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחדש חרבו המים מעל הארץ וגו’ פירושו – בתשרי הבא אז מלאו לנח שנת ה601- לחייו. ומה שנאמר במדרש [בראשית רבה פרשה ל”ג] ‘שנת המבול אינו עולה מן המנין’ פירושו כל אותה שנה שמשו המזלות. ועוד קושיא על רבי חנינה שסובר שמונים למלכי אומות העולם מניסן) והכתיב (עזרא ב,א) ‘ויהי בחדש ניסן שנת עשרים’ (שם) ‘ויהי בחדש כסליו שנת עשרים’ (מאחר שהכתוב קורא לכסלו ‘שנת עשרים’ ולניסן שבא אחר כסלו ‘שנת עשרים’ משמע שלא מונים למלכי האומות מניסן? ומתרצים) תיפתר כר’ אלעזר דרבי אלעזר אמר כל שנה שלא נכנסו לה שלשים יום אין מונין אותה שנה שלימה (נחמיה אמר זאת למלך בתחילת ניסן, ומכיון שלא עברו אז ל’ יום בשנה החדשה הפסוק קורא לה עדיין ‘שנת עשרים’, ולעולם מונים למלכי אומות העולם מניסן. ומקשים על התירוץ שרבי חנינה סובר כרבי אלעזר שפחות מ30- יום בשנה לא קוראים לה שנה חדשה) והכתיב (שמות מ,יז) ‘ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן’ אין תימר שנת שלישית היא ע”י שלא נכנסו שלשים יום אין מונין אותה שנה שלימה והכתיב (במדבר י,יא) ‘ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש והא אית בשתא חמשין יומין ואין מונין אותה שנה שלימה (הפסוק ‘ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן’ קורא לשנה ‘שנה השנית’ כשהגיע ראש חודש ניסן וטרם עברו שלשים יום? ואם תשיב שזו היתה באמת ‘שנה שלישית’ והפסוק קורא לה ‘שנה שנית’ משום שלא עברו עדיין שלשים יום, הרי אין לקבל זאת שכן הפסוק בבמדבר י,א ‘ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש’ שנאמר מיד אחר חנוכת המשכן קורא לשנה זו ‘בשנה השנית’ אף שעברו כבר חמשים יום, משמע שהמשכן הוקם בשנה השנית והפסוק קורא לשנה ‘שנה השנית’ אף שלא עברו בה עדיין שלשים יום, כך שחוזרת הקושיא על רבי חנינה? ומתרצים) הדא מן תתובתה דר’ יצחק דאינין קשיין (זו קושיא חמורה נגד רבי חנינה שאמר שמונים גם למלכי אומות העולם מניסן, ושיטתו נדחית).

לשום מעשה שהיה – פירושו, לא למנין עשרים של מלך אחר כי נחמיה לא שרת מלך אחר שמלך עשרים שנה פרט לארתחשסתא, אלא הכוונה היא לאירוע כלשהו שהתרחש בתקופת ארתחשסתא.

ובירושלמי…וקאי בניסן כו’ – רבי חנינה בירושלמי מוכיח שמונים גם למלכי אומות העולם מניסן…

בירושלמי גרס…הסוף – הקדמה. ובהמשך מקשה הירושלמי דוחה את שיטת רבי חנינה שמונים גם למלכי אומות העולם מניסן.

ד”ה שנת עשרים לארתחשסתא המלך יין לפניו ג עמוד ב

הנושא – סתירה בשנים של דריוש ויישובה.

פשטיה…הבית בימיו – ארתחשסתא הוא דריוש כי מובא שבימי ארתחשסתא ובימי דריוש נבנה בית המקדש השני…

אבל אי אפשר…ובבטחה – מובא לקמן שבית המקדש נגמר בשנת שש לדריוש ומאז השתפר מצבם של העם היושב בציון, ואילו בפסוק ‘שנת עשרים לארתחשסתא’ שהוא דריוש המצב בארץ ישראל היה עדיין מכי רע כפי שעולה מדברי נחמיה?

ועוד דבסמוך…קא חשיב – בהמשך רב הונא קובע שמונים למלכי ישראל מניסן ולמלכי האומות מתשרי אבל כורש שהיה מלך כשר מנו לו מניסן אף שהיה גוי, ורב יוסף מוכיח שלא מנו לכורש מניסן מפסוקים בנביא חגי, וקשה: כדי להוכיח שמנו לו מתשרי ע”י הכנסת פסוקים חדשים לסוגיא, היינו הפסוקים מחגי, למה רב יוסף לא הוכיח שמנו לו מתשרי מפסוקים שכבר הובאו בסוגיא, היינו מהשוואת הפסוקים ‘דברי נחמיה בן חכליה ויהי בחדש כסליו שנת עשרים וגו’ ו’ויהי בחדש ניסן שנת עשרים לארתחשסתא המלך וגו’? תשובה…

וצריך לפרש…על בנין העיר – צריך לפרש את הפסוק כלהלן: ויהי בחדש ניסן שנת עשרים לארתחשסתא המלך (בשנה השלישית למלך דריוש בנה של אסתר שמקביל לשנת העשרים לעליית ארתחשסתא שהוא כורש הראשון על כסא המלכות בפרס) יין לפניו (אני [נחמיה] הגשתי יין למלך דריוש בנה של אסתר המלכה) וגו’

ומיהו יש…סוף – אבל ניתן להסביר את הסתירה לכאורה בין הפסוק שאומר בית המקדש נגמר בשנה הששית לדריוש לבין הפסוק שאומר שבשנת העשרים לארתחשסתא שהוא דריוש בין אסתר המצב עדיין היה רע בארץ ישראל כלהלן: בשנה הששית לדריוש הבנין של בית המקדש נגמר אבל טרם שוקמו החומות מסביב לעיר, דבר שגרם להתנקליות מצד הגויים על העם, ובשנת עשרים ביקש נחמיה מדריוש רשות לעלות לארץ ישראל כדי לסיים את מלאכת בניית החומה.

ד”ה ביום עשרים וארבעה…היה דבר ה’ ג עמוד ב

הנושא – מה אירע ביום ‘עשרים וארבעה בחדש בששי וגו’.

תרי…ואע”פ…פרשה – בנביא חגי פרק א פסוק ט”ו שהוא האחרון בפרק נאמר: ‘ביום עשרים וארבעה לחדש בששי בשנת שתים לדריוש המלך’; ובפסוק א לפרק ב נאמר: ‘בשביעי בעשרים ואחד לחדש היה דבר ה’ ביד חגי הנביא לאמר’, ולא נאמר בסוף פרק א’ מה אירע ב’יום עשרים וארבעה לחדש בששי שנת שתים לדריוש המלך’, וזה כי המשמעות של ‘ביום עשרים וארבעה לחדש בששי וגו’ היא שאירע דבר מה בתאריך זה והנביא לא מספר מה אירע…

צ”ל (צריך לומר)…סוף – אלא צריך לומר שפסוק ט”ו ‘ביום עשרים וארבעה לחדש בששי וגו’ הוא המשך של פסוק י”ד: ‘ויער ה’ את רוח זרבבל בן שלתיאל פחת יהודה ואת רוח יהושע בן יהוצדק הכהן הגדול ואת רוח כל שארית העם ויבאו ויעשו מלאכה בבית ה’ צבאות א-לקיהם’, שביום עשרים וארבעה לחדש בששי’ התחילו בעבודת שיקום של בית המקדש. ולפי זה צריך לומר שגם פסוק א בפרק ב ‘בשביעי בעשרים ואחד לחדש היה דבר ה’ ביד חגי הנביא לאמר’ הוא המשך של אותו ענין, כאשר הקב”ה באמצעות הנביא חגי מזרז ומעודד את העוסקים במלאכה.

ד”ה בשביל שיחיו בני ד עמוד א

הנושא – סתירה באם מותר להתנות מעשה טוב בקבלת הנאה.

והא…לקבל פרס – וקשה: ‘על מנת שיחיו בני’ הוא עשיית מצות צדקה על מנת לקבל פרס? תשובה:

היינו…סוף – תוס’ לא מתכוון לאומות העולם ממש כי ‘פרקי אבות’ נאמרו לעם ישראל ולא לגויים, אלא כוונתם להביא מעין דוגמה כלומר: אנטיגנוס איש סוכו התכוון למי שאם לא יקבל ‘פרס’ יתחרט על המעשה בטוב שעשה, כפי שרגיל אצל אומות העולם.

ד”ה ונדבך די אע ד עמוד א

הנושא – מתי נחשב דריוש למלך כשר.

האי קרא…שפיר דהחמיץ – וקשה: על סמך הפסוק הזה מדייקים שדריוש בנו של אסתר החמיץ, והרי פקודה זו נאמרה מפיו של כורש ולא דריוש? וי”ל דריוש מצא את הצו של כורש בספרייה המלכותית והמשיך לנהוג על פיו…

ומיהו קשיא…כתיב בהו – וקשה: דריוש חידש את בניית המקדש בשנה שנייה למלכותו, וכבר מתחילת הבנייה החמיץ כי צוה להוסיף נדבך של עצים, והרי הפסוק של חגי שממנו לומדים שמנו לדריוש מניסן כי היה מלך כשר נאמר בשנה השניה של דריוש כאשר דריוש כבר החמיץ?…

ועוד טובא…שכבר החמיץ – וכן יש פסוקים נוספים שמהם ניתן ללמוד שמנו לו מניסן, וכאמור מתי היה מלך כשר אם כבר בתחילת הבנייה צוה להוסיף נדבך של עץ? תשובה:

ושמא…סוף – דריוש החמיץ בשנה השניה למלכותו אבל הדבר לא נודע ליהודים עד מאוחר יותר, ועד אז המשיכו למנות לו מחודש ניסן בחשבם שהוא מלך כשר.

ד”ה שלשה רגלים כסדרן ד עמוד א

הנושא – הקושי בהעמדת הרישא כרבי שמעון.

ומתניתין…סוף – הרישא היא כר”ש למרות הקושי בהעמדתה כר”ש, כי אז המשנה מפוצלת באופן מוזר כלהלן: הרישא ר”ש, והמציעתא ‘באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה ‘ אינה ר”ש אלא ר”מ, והסיפא ‘רבי אלעזר ור”ש אומרים באחד בתשרי (מעשר בהמה)’ שוב ר”ש.

ד”ה והחרמין ד עמוד א

הנושא – מתי נודב צדקה עובר על בל תאחר.

בין חרמי גבוה בין חרמי כהנים – ‘חרמי גבוה’ הם הקדש ונפדים בשויים ודמיהם נופלים לבדק הבית והם יוצאים לחולין, ו’חרמי כהנים’ אין להם פדיון אלא ניתנים לכהנים של אותו משמר.

ר”ת פסק…תאחר מלחלקה – האומר ‘הרי עלי סלע לצדקה’ או ‘הרי סלע זו צדקה’, אם יש שם עניים חייב ליתנה להם מיד ואם איחר עבר ב’בל תאחר’, ואם יש שם גבאי צדקה חייב למסור לידיו את הצדקה שנדב, ואם שהה עובר על ‘בל תאחר’, אבל הגבאי עצמו אינו עובר על ‘בל תאחר’ גם אם שהה מלחלק את הצדקה כי לא הוא שנדב…

אבל מה…סוף – ודוקא באומר ‘לצדקה’ סתם, אבל מותר להפריש מעות לצדקה תוך הצהרה שהצדקה תהיה בידו כדי ולחלקה מעט מעט.

ד”ה צדקות ומעשרות ד עמוד א

הנושא –

הקדמה – לקמן ו,א: אמר רבא וצדקה מיחייב עלה לאלתר (על בל תאחר כפי שכתוב [שמות כב,כח] ‘מלאתך ודמעך לא תאחר בכור בניך תתן לי’) מאי טעמא דהא קיימי עניים (וזאת כאשר עני מצוי שם לתת לו צדקה. ומקשים) פשיטא? מהו דתימא כיון דבעניינא דקרבנות כתיבא (בל תאחר בפסוק של ‘בכור בניך תתן לי’ אילולי דברי הבהרה של רבא היינו חושבים) עד דעברי עלה שלשה רגלים כקרבנות (גם בצדקה עובר על בל תאחר רק אחר שלשה רגלים כמו בקרבן, לפיכך בא רבא ללמד) קא משמע לן התם הוא דתלינהו רחמנא ברגלים אבל הכא לא דהא שכיחי עניים (ולכן בעני עובר מיד שלא נותן את הצדקה לעני המצוי במקום. וכן) אמר רבא כיון שעבר עליו רגל אחד עובר בעשה (החייב בקרבן עובר על בל תאחר אחר שלשה רגלים אבל עובר על העשה [דברים יב,ו] ‘והבאתם שמה עלתיכם וזבחיכם וגו’).

והא דאמר…שלשה רגלים – הקדמה. אם מצויים שם עניים עובר על ‘בל תאחר’ כעבור הזמן שניתן לתת לו צדקה, ואם אין שם עני יכול למתין עד לפני הרגל השלישי כדי למצוא עני ולתת לו צדקה…

והא דפריך…דקיימי עניין – וכאשר הגמרא שם היקשתה על רבא ‘פשיטא’ פירושו, שאילולי רבא היינו חושבים שאפילו אם יש שם עני אינו עובר עד סוף הרגל שלישי, קא משמע לן רבא שעובר מיד…

ואין לפרש…סוף – ואין לפרש דברי רבא ‘וצדקה מיחייב עלה לאלתר’ לגבי העשה ‘והבאתם שמה’ כאשר יש שם עני אבל על הלאו אינו עובר עד אחר שלשה רגלים, שא”כ רבא היה נותן לו שהות של רגל אחד לעבור על העשה כשם שהנודב קרבן עובר על העשה רק אחר רגל אחד.

סיכום – כשמצוי שם עני עובר על ‘בל תאחר’ כעבור הזמן שניתן לתת לו צדקה, ואם אין שם עני עובר על העשה ‘והבאתם שמה’ אחר הרגל הראשון ועל ‘בל תאחר’ אחר שלשה רגלים.

ד”ה ומעשרות ד עמוד א

הקדמה – א) דברים יד,כח: ‘מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההוא והנחת בשעריך’, פירושו אם בשלש השנים הראשונות של מחזור השמיטה לא מסר את תרומתו או את המעשרות השונות למי שמיועד לקבלם, אזי בערב יום טוב של פסח בשנה הרביעית חייב לבערם מן הבית; והוא הדין בהפרשות של שנות ארבע חמש ושש שבערב יו”ט של פסח בשנת השמיטה חייב לבערם מן הבית.

ב) מעשר שני פרק ה משנה ו: ערב יום טוב הראשון של פסח של רביעית ושל שביעית היה בעור כיצד? נותנין תרומה ותרומת מעשר לבעלים (לכהנים) ומעשר ראשון לבעליו (ללוי) ומעשר עני לבעליו ומעשר שני והבכורים מתבערים בכל מקום (לא די בנתינה אלא מעשר שני ובכורים חייבים לאבדם מן העולם) וגו’.

ג) ברייתא בדף ו,א שדורשת את הפסוק בדברים כג,כד בקשר ל’בל תאחר’: ‘מוצא שפתיך תשמר ועשית כאשר נדרת לה’ א-לקיך נדבה אשר דברת בפיך’ לפי קטעיו: “‘מוצא שפתיך’ זו מצות עשה, ‘תשמור’ זו מצות לא תעשה, ‘ועשית’ אזהרה לבית דין שיעשוך (לכפות), ‘כאשר נדרת’ זה נדר, ‘לה’ א-להיך’ אלו חטאות ואשמות עולות ושלמים, ‘נדבה’ כמשמעו, ‘אשר דברת’ אלו קדשי בדק הבית, ‘בפיך’ זו צדקה”. אמר מר ‘מוצא שפתיך’ זו מצות עשה למה לי (הרי) מ’ובאת שמה והבאתם שמה’ (דברים יב,ה) נפקא? ‘תשמור’ זו מצות לא תעשה למה לי מ’לא תאחר לשלמו’ נפקא? ‘ועשית’ אזהרה לבי”ד שיעשוך למה לי מ’יקריב אותו’ ויקרא א,ג) נפקא, דתניא ‘יקריב אתו’ מלמד שכופין אותו (להשלים את חובותיו למקדש? תשובה)…חד דאמר ולא אפריש וחד אפריש ולא אקריב וצריכא (צריכים חיובים כפולים, אחד למקרה שהביע את כוונתו אבל לא הפריש והשני כאשר הפריש אבל נמנע מלגמור את הנתינה) וכו’.

כגון…ומעשר עני – הקדמות א-ב. למרות שהתורה מחמירה במעשר שני שבערב פסח בשנה הרביעית ובשנת השמיטה מעשר שני נאבד מן העולם שלא כמעשר ראשון ומעשר עני, לגבי ‘בל תאחר’ דין אחד למעשר שני ולשאר המעשרות.

ומה שקבע…היה ביעור – וקשה: כאן נאמר שעובר על בל תאחר כעבור שלש רגלים, אבל התורה מקצה זמן של שנים כדי למסור את התרומות והמעשרות? תשובה…

דהתם…אבל…לזמן הביעור – יש חומרה במצות עונת ביעור שאין ב’בל תאחר’ ויש חומרה ב’בל תאחר’ שאין במצות עונת ביעור: מי שיש לו פירות שהגיעו ל’עונת מעשר’ (אם יזרעם יצמחו) וטרם הפריש מהם תרומות ומעשרות אין בזה ענין ל’בל תאחר’ אבל חייב להפריש קודם שנת ד’ ושנת השמיטה, אולם אם הפריש עובר על ‘בל תאחר’ כעבור שלש רגלים אפילו קודם שנה ד’ או שנת השמיטה…

ותדע – ראיות שאם לא הפריש אין ענין ל’בל תאחר’…

לקמן…חד קרא – הקדמה ג. לכל ה’נתינות’ המוזכרות שם בפסוק יש פסוקים כפולים – אחד שמקרה שאמר אבל לא הפריש ואחד לכשהפריש אבל לא נתן – אבל מעשרות לא מוזכרות ויש לגביהם רק פסוק אחד של ‘בל תאחר’ שמן הסתם מתכוון למקרה החמור היינו, כשהפריש אבל טרם נתן. מכאן שאם לא הפריש כלל אין בזה ענין ל’בל תאחר’.

ועוד משכחת…אמידי – עוד יישוב לקושייתנו הראשונה, שכאן נאמר שעובר על ‘בל תאחר’ כעבור שלש רגלים בשעה שהתורה מקצה זמן של שנים כדי למסור את התרומות והמעשרות? במקרה שסמוך לערב יו”ט ראשון של פסח בשנה הרביעית או השביעית גמר את מלאכת המירוח המחייבת הפרשת תרומות ומעשרות, כך שאינו עובר על ‘בל תאחר’ לשום דיעה אבל חייב לבער את ההפרשות…

ועוד דאפילו…פ”ק דנדרים – אין כאן סתירה כי התורה מתכוונת לחייבו בשני לאווין אם לא נתן את ההפרשות עד שנת ד’ או שנת שמיטה. ומצינו תקדים לזה שאדם עובר על שני לאוין, כגון במי שהיה בבית הקברות ואמר ‘הריני נזיר’ שעובר על ‘בל יחל דברו’ שכן הוא נזיר וטמא וגם על ‘בל תאחר’ מכיון שהוא מאחר הבאת הקרבנות של נזיר בתום תקופת הנזירות.

וקצת תימה…תרומה ובכורים – וקשה: הברייתא בפנינו מבוססת על הפסוק (דברים כג,כג) ‘כי תדר נדר לה’ א-לקיך לא תאחר לשלמו כי דרש ידרשנו ה’ א-לקיך מעמך והיה בך חטא’, ובדף ה,ב ברייתא אחרת דורשת: ‘כי תדר’ נדרים (וגם נדבה)…’לה’ אלהיך’ אלו הדמין הערכין והחרמין וההקדשות, ‘לא תאחר לשלמו’ הוא ולא חילופיו, ‘כי דרוש ידרשנו’ אלו חטאות ואשמות עולות ושלמים, ‘ה’ אלהיך’ אלו צדקות ומעשרות ובכור, ‘מעמך’ זה לקט שכחה ופאה, ‘והיה בך חטא’ ולא בקרבנך חטא. וקשה: למה לא נכללו גם תרומות וביכורים בכלל הדברים שיש בהם משום ‘בל תאחר’ בפסוק? תשובה…

ושמא בכלל…ולתרומה – תרומה היא בכלל ‘מעשרות’ כמו בכל מקום אחר שמעשרות חייבים חייב גם בתרומה…

ולבכורים…סוף – בביכורים לא שייך במציאות ‘בל תאחר’ בשלשה רגלים, שכן הדין הוא שמעצרת ועד סוכות חייב להביא ביכורים לבית המקדש וקורא ‘וידוי ביכורים’, ומסוכות ועד חנוכה מביא ואינו קורא, ומחנוכה ואילך אינו מביא כלל.

סיכום – א) דין אחד למעשר שני ולשאר מעשרות בנוגע ל’בל תאחר’.

ב) הלאו ‘בל תאחר’ שחל אחר שלשה רגלים (לדעת הת”ק) קיים יחד עם המצות התורה של עונת ביעור בשנה רביעית ושביעית כלהלן:1) יש חומרה בעונת ביעור שאין ב’בל תאחר’ ולהיפך: מי שיש לו פירות שהגיעו ל’עונת מעשרות’ וטרם הפריש מהם תרומות ומעשרות אין בזה ענין ל’בל תאחר’ אבל חייב להפריש קודם שנת ד’ או שנת השמיטה, ואם הפריש עובר על ‘בל תאחר’ כעבור שלש רגלים אפילו קודם שנה ד’ או שנת השמיטה; 2) במקרה שסמוך לערב יו”ט של פסח בשנה ד’ או ז’ גמר מלאכת המירוח המחייבת הפרשת תרומות ומעשרות, כך שאינו עובר על ‘בל תאחר’ לשום דיעה אבל חייב לבער את ההפרשות; 3) התורה מתכוונת לחייבו בשני לאווין אם לא נתן את ההפרשות עד שנת ד’ או שנת ז’.

ג) בביכורים לא שייך ‘בל תאחר’ בשלשה רגלים, כי מעצרת ועד סוכות חייב להביאם למקדש וקורא, ומסוכות ועד חנוכה מביא ואינו קורא, ומחנוכה ואילך אינו מביא כלל.

ד”ה לקט שכחה לקט שכחה ופאה ד עמוד ב

הנושא – לאיזה מקרה מתכוונת הברייתא בענין לקט שכחה ופאה.

הקדמה – א) חולין קלד,ב: לוי זרע בכישר (שם מקום) ולא הוו עניים למשקל לקט (ולא היו שם עניים ליטול את הלקט) אתא לקמיה דרב ששת אמר ליה (רב ששת ללוי) ‘לעני ולגר תעזב אתם’ (ויקרא יט,י) ולא לעורבים ולא לעטלפים (מותר לבעלים לאכול את הלקט).

ב) ובהמשך מקשים על רב ששת: מיתיבי ‘אין מביאין תרומה לא מגורן לעיר ולא ממדבר לישוב (אינו חייב לטרוח ולהביא תרומה מן הגורן לעיר ולא ממדבר ליישוב אלא הכהן הולך לשם ולוקח) ואם אין שם כהן (בכלל) שוכר פרה ומביאה מפני הפסד תרומה (מפריש תרומה ומניחה בגורן. ואם יש סכנה שחיה או בהמה תאכל את התרומה שם תיקנו חז”ל שיביאנה לעיר ויטול שכר הבאתה מכהן. מכאן שחייב לשמור על התרומה עד שיבוא כהן ומן הסתם הוא דין במתנות עניים, ואיך התיר רב ששת ללוי לקחת את הלקח לשימוש הפרטי שלו ולא לטרוח למצוא עני? ומתרצים) שאני תרומה דטבלה ולא סגיא דלא מפריש לה (שונה תרומה ממתנות עניים, שאי הפרשת תרומה אוסרת את היבול באכילה משום ‘טבל’, ולכן חייב להפריש תרומה ואם הפריש חייב לשמור את התרומה ולתתה לכהן, משא”כ במתנות עניים שאי עזיבתם לא אוסרת את היבול ואם אין שם עניים . ומקשים) והרי מתנות דלא טבלי (זרוע לחיים וקיבה כפי שנאמר [דברים יח,ג] ‘וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם מאת זבחי הזבח אם שור אם שה ונתן לכהן הזרע והלחיים והקבה’, ואי נתינתם לא אוסרת את הבהמה באכילה) ותניא…ואם אין שם כהן מעלין אותן בדמים ואוכלן מפני הפסד כהן (מעריך את ערכם הכספי והבעלים אוכלים את המתנות ואח”כ נותנים את דמיהם לכהן הבא ראשון, א”כ למה לוי לא היה חייב לשלם לעניים את דמי הלקט שאכל?) שאני מתנות כהונה דנתינה כתיבא ביה (בפסוק של מתנות כהונה כתוב ‘ונתן לכהן הזרע והלחיים והקבה’ אבל אין חיוב ‘נתינה’ אצל מתנות עניים אלא חיוב ‘עזיבה’ וכשאין עניים אין חיוב עזירה).

ג) פאה פרק ד משנה ט: מי (שאינו עני ואינו זכאי בפאה) שלקט את הפאה ואמר הרי זו לאיש פלוני עני, רבי אליעזר אומר זכה לו (על סמך שני ‘מיגו’ לאמור, מגו שאם רוצה יכול להפקיר את כל נכסיו ולהפוך לעני, ומיגו שכשם שאז היה זכאי בפאה הוא יכול לנצל את זכותו לקנות את הפאה עבור עני אחר) וחכמים אומרים יתננה לעני שנמצא ראשון (כי יש לאדם מיגו אחד אבל לא שני מיגו).

חייב…ולגר תעזוב – וקשה: ‘בל תאחר’ מתייחס למצוה שיש בה חיוב של ‘נתינה’ ואדם מעכב את הנתינה, אבל במצוות לקט, שכחה ופאה אין חיוב של ‘נתינה’ אלא הן מקויימות על ידי ‘עזיבה’ בשדה. ואפילו אם הבעלים יקחו אותם על מנת למסרם לעניים הרי שעבר על לאו ועשה, וכאמור המצוה היא ב’עזיבה’ ולא בנתינה? תשובה:

והיכא דעבר…בבל תאחר – ‘לא תאחר’ ייתכן כאשר הבעלים נטלו את הלקט שכחה או פיאה ועברו על הלאוין ועל העשה, כי למרות שעשה מעשה שלא ייעשה הוא עדיין חייב להחזירם לשדה כדי שהעניים יטלו אותם, כך שאם נטלם ולא החזירם תוך שלשה רגלים הוא יעבור גם על ‘בל תאחר’…

ועוד יש לפרש…בבל תאחר – נטל את הלקט שכחה או פיאה בהיתר כאשר לא היו עניים במקום, ויש לו זמן של שלשה רגלים למצוא עני כדי לקיים את המצוה…

והא דאמרינן…לא קאמר…בתוך ביתו – הקדמה. וקשה: אם אסור לחקלאי לקחת את המתנות עניים איך התיר רב ששת ללוי לקחת לקט? וי”ל רב ששת לא התירו ללוי אכול את הלקט אלא לטלו ולשמרו לעניים…

ומיהו מדפריך…שקיל לנפשיה – הקדמה ב. אולם משמע שם שמותר לבעלים לאכול את הלקט ולא לשלם לעניים אחר זמן. התרצן אמר שמקום שאין כהנים אוכלים הבעלים את המנות ומשלם לכהן אח”כ משום שכתוב בפסוק של מתנות כהונה המלה ‘נתינה’ משא”כ במתנות עניים, משמע שבמתנות עניים אין חיוב נתינה אלא חיוב עזיבה וכשאין עניים מותר לבעלים לאכול את המתנות בלי שום חוב לעניים שיבואו אח”כ.

ולפירוש קמא…כמו צדקה – וקשה: הברייתא כאן אומרת שעובר על ‘בל תאחר’ אחר שלשה רגלים אבל אם הכוונה של לקט שכחה ופאה היא כפי שאמרנו למעלה שלקח את המתנות הללו שלא כדין כי היו שם עניים, הרי שהוא עובר על בל תאחר מיד ולא רק אחר שלשה רגלים? לפיכך אין לפרש שהברייתא עוסקת במי שנטל את המתנות עניים שלא כדין…

ויש לפרש…הנמצא ראשון – הקדמה ג. הברייתא מתכוונת לעני שלקט מתנות עניים עבור עני אחר שמותר לעשות זאת, ואם לא מסרו לשני הרי שהלוקט עובר על בל תאחר אחר שלשה רגלים.

והא…סוף – פשוט.

סיכום – א) הברייתא מתכוונת למקרה: 1) כאשר הבעלים נטלו את הלקט שכחה או פיאה ועברו על הלאוין ועל העשה, ואם לא יחזירם תוך שלשה רגלים יעברו גם על ‘בל תאחר’; 2) נטל את הלקט שכחה או פיאה בהיתר כאשר לא היו עניים במקום, ויש לו זמן של שלשה רגלים למצוא עני לקיים את המצוה.
ב) שני פירושים למצב שאין עניים ליטול מתנות עניים: 1) מותר לבעלים להכניס את המתנות אבל אסור לו לאכלם, 2) מותר לו גם לאכלם בלי כל התחייבות לעני שיופיע אחר כך.

ד”ה ואין צריך לומר חג הסוכות…שזה אחרון ד עמוד ב

הנושא – קביעת הגירסה בשיטת רבי שמעון.

זו היא…גירסת הקונט’ – ‘ואין צריך לומר חג הסוכות….שזה אחרון’, ור”ש וגם ר”א בנו מתווכחים על המשמעות של ‘חג הסכות’ המיותר…

והשתא…אחרון – ור”ש ורבי אלעזר בנו מסכימים ש’ובחג הסכות’ מיותר אבל מסקנותיהם שונות: ר”ש מבין שהחזרה על ‘ובחג הסכות’ באה ללמד את סדר שלשת הרגלים המחייבים ‘בל תאחר’ היינו פסח שבועות וסוכות, כך שאם נדר בין פסח לשבועות יש לו חמשה רלגים עד שעובר על בל תאחר, ור”א בנו מבין שהחזרה על ‘ובחג הסכום’ באה ללמד שחג הסוכות גורם לבל תאחר ואם נדר בין שבועות לסוכות יש לו רגל אחד עד שעובר על בל תאחר.

ורבינו חננאל…סוף – גירסת ר”ח בשיטת ר”ש היא ‘ואין צריך לומר בחג המצות שבו פתח בכתוב תחילה…שזה ראשונה’, ור”ש מבין ששלשת הרגלים הקובעים ‘בל תאחר’ מתחילים מפסח, כך שאם נדר בין פסח לשבועות יש לו חמשה רגלים עד ‘בל תאחר’, ור”א בנו טוען שמה שמיותר בפסוק אינו ‘חג הפסח’ אלא ‘ובחג הסכות’ והבין שחג הסוכות הוא הקובע כפי שנמצא בגירסת רש”י.
סיכום – לפי גירסת רש”י בר”ש ‘ואין צריך לומר חג הסוכות וגו’, ר”ש ור”א מתכווחים במשמעות של ‘ובחג הסוכת’ המיותר, אבל לגירסת ר”ח בשיטת ר”ש ‘ואין צריך לומר חג הפסח וגו’, ר”א סובר שאין זה מיותר אלא המיותר הוא ‘ובחג הסכות’.

ד”ה אלה תעשו לה’ במועדיכם ד עמוד ב

הנושא – הקשר בין הפסוק לענין נדרים ונדבות.

ומיעוט…הוא דכתיב – והרי ענו עוסקים ב’בל תאחר’ לגבי נדרים ונדבות?

הא כתיב…סוף – במדבר כט,לט: ‘אלה תעשו לה’ במועדיכם לבד מנדריכם ונדבתיכם וגו’, הרי שגם נדרים ונדבות מוזכרים בפסוק.

ד”ה פז”ר קש”ב ד עמוד ב

הנושא – דחיית פירוש רש”י בחלק מהדברים ב-פז”ר קש”ב.

הקדמה – א) ברייתא בסוכה מח,א המסייעת לרבי יוחנן שאמר שמברכים ‘שהחיינו’ בשמיני עצרת כי הוא חג בפני עצמו ולא המשך של חג הסוכות: הפרים האילים והכבשים (האמורים בתורה בכל אחד מימי סוכות, שאם באותו יום חסר ולו בהמה אחת לא מקריבים שום קרבן מהם כי הקרבנות) מעכבין זה את זה ורבי יהודה אומר פרים אין מעכבין זה את זה (רק מספר האילים והכבשים חייב להיות מדוייק) שהרי מתמעטין והולכין (בכל יום מביאים 2 אילים ו41- כבשים אבל כל יום מספר הפרים פוחת והולך, שמוכיח שאין קפידה על מספר פרים לא מיום ליום ולא בכל יום) אמרו לו (רבנן הסוברים שגם פרים מעכבים) והלא כולן מתמעטין והולכין בשמיני (החילוק שעשית בין פרים לאילים וכבשים לא תופס כי גם אילים וכבשים פוחתים והולכים, כי בכל אחד מימי החג מביאים 2 אילים ו41- כבשים ובשמיני עצרת מביאים איל אחד ו7- כבשים) אמר להן (רבי יהודה) שמיני רגל בפני עצמו הוא (קרבנות שמ”ע אינם יכולים ללמד על קרבנות סוכות כי שמ”ע הוא חג בפני עצמו, והראיה) שכשם ששבעת ימי החג (כל אחד מהם) טעונין קרבן ושיר וברכה ולינה אף שמיני טעון קרבן ושיר וברכה ולינה (עד כאן דברי הברייתא. והגמרא לומדת מכאן ראיה לרבי יוחנן שמברכים ‘שהחיינו’ בשמ”ע) מאי לאו ‘זמן’ (כשרבי יהודה אמר ‘ברכה’ בברייתא הוא התכוון ל’שהחיינו’ כדברי רבי יוחנן כי זה הדבר שמאפיין חג חדש. והתרצן משיב) לא (רבי יהודה לא התכוון ל’שהחיינו’ כשאמר ‘ברכה’ אלא) ברכת המזון ותפלה (לפיסקה ‘שמיני עצרת החג הזה’ בתפילות של שמיני עצרת) הכי נמי מסתברא (ש’ברכה’ בדברי רבי יהודה לא מתכוונת ל’שהחיינו’) דאי סלקא דעתך זמן (הרי) זמן כל שבעה מי איכא! (רבי יהודה אמר ‘כשם ששבעת ימי החג [סוכות] טעונין קרבן ושיר וברכה ולינה אף שמיני טעון קרבן ושיר וברכה ולינה’ ולא ייתכון ש’ברכה’ מתכוונת ל’שהחיינו’ כי לא מברכים ‘שהחיינו’ בכל אחד מימי סוכות!) הא לא קשיא דאי לא בריך האידנא מברך למחר או ליומא אחרינא (אין זה דחייה, כי ניתן לפרש ש’ברכה’ מתכוונת ל’שהחיינו’ וכשרבי יהודה אמר ש’ברכה’ שייכת בכל אחד מימי סוכות הוא התכוון למי שלא ברך ביום הראשון שמברך ביום אחר).

פירש…בתוספתא…את המלך – רש”י מפרש כאן ‘רגל’, שבתפילות של יום השמיני אומרים ‘שמיני עצרת’ ולא ‘חג הסוכות’, ו’ברכה’ מתכוונת למה שהיו מברכים את המלך קודם שחזרו לבתיהם…

ובפרק לולב…ברכה זמן…ותפלה – ומה שפירש רש”י כאן ‘ברכה’ ‘ברכת המלך’ אינו כדברי הסוגיא בסוכה מז,א שמפרשת ‘ברכה’ אמירת ‘שמיני עצרת החג הזה’ בברכת המזון ותפילה…

ודומה לההוא…שטעונה לינה – וכעת שמפרשים ‘ברכה’ אמירת ‘שמיני עצרת החג הזה’ בתפילה ובברכת המזון, זה נוגד למה שרש”י פירש ‘רגל’ תפילה וברכת המזון, אלא ‘רגל’ הוא כפי שהסביר רבינו תם שאחר קרבנות שמ”ע אסור לעזוב את ירושלים עד למחרת…

ורבינו חננאל…ור”ת…אבלים ינחם – ור”ח בפירושו ורבינו תם בפיוט שחיבר לשמ”ע התכוונו לדבר אחד, ש’רגל’ פירושו – שמ”ע מבטל מאָבל גזירת ‘שלשים’ אפילו אם לא הספיק לשבת ‘שבעה’ מלאים קודם לחג…

ומיהו…אחד ועשרים יום – אין לומר שאם ישב פחות מ’שבעה’ ימים קודם לחג ששמ”ע מבטל גזירת ‘שלשים’ לחלוטין, כי מובא במועד קטן שם שאם ישב ‘שבעה’ מלאים תחילת יו”ט ראשון של חג מבטלת גזירת ‘שלשים’ לחלוטין, ואם לא הספיק לשבת ‘שבעה’ מלאים נפחתים מגזירת ‘שלשים’ רק עשרים ואחד ימים לפי החשבון: תחילת החג מבטלת 7 ימים מתוך ה30-, שבעת ימי החג מבטלים עוד 7 ימים, ושמ”ע מבטל עוד ,7 סך הכל 21 יום כך שנשארים עוד 9 ימים לגזירת ‘שלשים’.

ומההיא דסוכה…ימי החג – ויש ראיה נגד פירוש רש”י ש’ברכה’ היא ברכת המלך: הברייתא בסוכה מח,א (הקדמה) מסיימת כאשר רבי יהודה אומר:…שמיני רגל בפני עצמו הוא (ומשום כך קרבנות שמ”ע אינם יכולים ללמד על קרבנות סוכות, והראיה) שכשם ששבעת ימי החג (כל אחד מהם) טעונין קרבן ושיר וברכה ולינה אף שמיני טעון קרבן ושיר וברכה ולינה (שהם שונים מאלו שבסוכות); והרי ברכת המלך לא היה בכל יום של סוכות כאשר רבי יהודה אמר שכל יום של סוכות יש ‘ברכה’.

שיר אומר ר”ת…סוף – ו’שיר’ פירושו בשמ”ע היו גומרים בבית המקדש פרק שלם בתהלים משא”כ בכל אחד מימי סוכות שהיו קוראים רק חלק מפרק.

סיכום – א) ‘רגל’ לפי: רש”י שמזכירים שמ”ע בתפילה ובברכת המזון בשם בפני עצמו; ר”ת שטעון לינה; רבינו חננאל לענין אבילות.

ב) ‘ברכה’ לפי: רש”י ברכת המלך; ר”ת מזכירים שמ”ע בתפילה ובברכת המזון בשם בפני עצמו.

ג) ‘שיר’ לפי: רש”י שיר שאינו משירי סוכות; ר”ת פרק שלם בתהלים וכנראה ‘למנצח על השמינית’.

ד”ה תפשת מרובה לא תפשת ד עמוד ב

הקדמה – א) גיטין מו,א: אמר רבי יהושע בן לוי מאי טעמא דר’ יהודה (שאמר כל נדר שנידר ב’רבים’ אין לו הפרה) דכתיב (יהושע ט,יח) ‘ולא הכום בני ישראל (את הגעונים למרות ששיקרו) כי נשבעו להם נשיאי העדה’ (כרתו עמם ברית בפני רבים) ורבנן (הסוברים שיש הפרה גם לנדר ברבים) התם מי חלה שבועה עילוייהו כלל כיון דאמרו להו מארץ רחוקה באנו ולא באו לא חיילה שבועה עילוייהו כלל (מה שיהושע לא חזר בו אינו שייך כלל לדיני נדרים כי מה שהוא הבטיח לגבעונים אין לו דין של נדר או שבועה משום שנאמר מתוך רמייה) והאי דלא קטלינהו (ויהושע לא הרגם) משום קדושת השם (שהגויים לא יאמרו שיהודים לא מכבדים את שבועתם. ומקשים) וכמה רבים? רב נחמן אמר ג’ ר’ יצחק אמר עשרה רב נחמן אמר ג’ (לפי החשבון) ימים ב’ רבים ג’ (ויקרא טו,כה: ‘ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה וגו’, ודורשים ‘ימים’ שנים להיות זבה קטנה ו’רבים’ להיות זבה גדולה החייבת שבעת נקיים עד שתוכל ליטהר במקוה).

ב) (ויקרא טו,כה): ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים (חז”ל דרשו שהכוונה היא לשלשה ימים רצופים) בלא עת נדתה (בתוך 11 ימים אחרי 7 הימים מתחילת וסתה)…טמאה היא (וחייבת לספור שבעה נקיים עד שתוכל ליטהר במקוה). ובספרא שם מובא: ‘ימים רבים’ שנים (‘ימים’ היינו שנים ו’רבים’ מוסיף עוד אחד סך הכל שלשה ימים) יכול (לחשוב בטעות) ‘ימים רבים’ (עשרה או מאה) אמר רבי עקיבא…תפשת מרובה לא תפשת תפשת מועט תפשת (אם תפשת את המועט כאשר רצון התורה היא דוקא המרובה לא טעית כל כך כי המועט בכלל המרובה, אבל אם תפשת את המרובה כאשר התורה מתכוונת למועט הרי תפשת דבר שהוא מחוץ לתחום לחלוטין) רבי יהודה בן בתירה אומר (במקרה של) שתי מדות (אפשרויות אשר) אחת כלה (מוגבלת) ואחת מדה שאינה כלה (בלתי מוגבלת) מודדים במדה כלה ואין מודדים במדה שאינה כלה (אבל כאשר שתי האפשרויות מוגבלות אבל אפשרות אחת גדולה מהשניה ניתן לתפוש את המרובה).

לא דמי…משמונה לא – הקדמה א. וקשה: מה ההוה אמינא מאחרי ‘וליקש לחג הסוכות’ הרי ‘תפשת מרובה לא תפשת’ הוא כלל ידוע? י”ל המקשה חשב שניתן להקיש שבועות לסוכות אף שימי סוכות מרובים מימי פסח, כי ‘תפשת מרובה לא תפשת’ תקף במקום שיש מרחב גדול של מספרים, כגון בפסוק (ויקרא טו,כה) ‘ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה וגו’, ודורשים ‘ימים’ שנים (להיות זבה קטנה) ו’רבים’ שלשה (להיות זבה גדולה המחייבה לספור שבעה נקיים קודם שתוכל ליטהר במקוה), שאם לא מגבילים ‘גדול’ ניתן להגיע למספר בלתי מוגבל, ולכן אומרים ‘תפשת מרובה לא תפשת’, אבל כאן שההבדל בין פסח לסוכות הוא מוגבל (יום אחד בלבד) ניתן לתפוש את המרובה. והתרצן השיב שגם כאן תופשים את המיעוט לפי הסברה, שאם תפשת את המועט כאשר רצון התורה היא דוקא המרובה נמצא שלא טעית כל כך כי המועט בכלל המרובה (שבעה ימים הם מתוך שמונה ימים), אל אם תפשת את המרובה כאשר רצון התורה היא לתפוש את המועט הרי תפשת יום שמחוץ לגבולות.

ובתורת כהנים…סוף – הקדמה ב. סברת המקשה היא כרבי יהודה בן בתירא ושל התרצן כרבי עקיבא כפי שמובאות בספרא.

סיכום – ההוה אמינא מאחרי ‘וליקש לחג הסוכות’ הוא כסברת רבי יהודה בן בתירא בספרא ש’שתי מדות אחת כלה ואחת מדה שאינה כלה מודדים במדה כלה ואין מודדים במדה שאינה כלה, אבל כאשר שתיהן כלות ניתן לתפוש את המרובה. והתרצן כסברת רבי עקיבא שם שבכל מקרה תופשים את המועט.